פינת מיכל

מיכל גדלה איתנו בקיבוץ גת, בקבוצת שלהבת. היא הייתה הבת הבכורה בקבוצה, ומההתחלה לקחה על עצמה את התפקיד הזה ברצינות שמאוד אפיינה אותה, והייתה ראשונה בכל, מובילה ודומיננטית. גדלנו כולנו איתה, עם סיפורי רותי-חצי-פרצוף שאמא רותי היתה מספרת לנו, וסיפורי הבריגדה של סבא אפרה שהיה בא לבקר ממעברות.

 

כילדה היתה מלאת שמחת חיים, בעלת צחוק מתגלגל. מיכל אהבה ספורט, מוסיקה, קריאה ואת סטיב אוסטין.

 

כנערה מיכל שיחקה בנבחרות כדורסל וכדורעף, ניגנה בקלרינט והשתתפה בתזמורת בית הספר. היא אהבה לשיר, כתבה שירים וסיפורים, ותמיד הלכה עם אהבותיה והייתה נאמנה לעצמה ולבחירותיה.

​

בסוף י"ב הקדשנו לה משפט משירה של חווה אלברשטיין שהגדיר זאת היטב : "לי לא אכפת, לי דווקא די נעים, לשיר באוזניכם את השירים הכי פרועים..."

 

מיכל יצאה לשנת שירות בשומר הצעיר בנתניה, ולאחר מכן התגייסה לצבא ושירתה כמכ"ית בנח"ל. בכל מקום היה לה סימן היכר - צחוק גדול ומתגלגל.

 

לאחר שחרורה מהצבא חזרה לקיבוץ, עבדה ולמדה רפואה אלטרנטיבית במכללת רידמן. עבדה כמטפלת הוליסטית בחמי יואב, ולימדה ברידמן.

 

בהמשך כשעזבה את הקיבוץ, המשיכה גם לטפל וגם לעבוד כגננת. מי מאיתנו שזכה ליהנות מטיפול אצלה אכן זכה, כי חוץ מטיפול מעולה תמיד היה אפשר גם ליהנות מהבישולים ההודים הטעימים שלה.

 

במשך כל השנים המשיכה ללמוד ולהתפתח מבחינה אישית ורוחנית.

 

בשנת 2002 פגשה את אהבת חייה, דני. מיכל ודני התאהבו ממבט ראשון, ובמבט שני גילו שהם חולקים תחומי עניין רבים – ספורט, שירה בציבור, טיולים, ועוד...

מיכל ודני הקימו משפחה חמה ואוהבת – ב 2003 נולד רועי, בנם הבכור, ובשנת 2005 נולדה הדר בתם הצעירה.

 

מיכל היא אמא אוהבת, מכילה ומטפחת לילדיה. שהייתה מעורבת ומשמעותית בכל תחומי חייהם.

גם בהוריה טיפלה ועזרה ותמכה ככל שיכלה.

 

ארבע שנים לפני מותה התגלתה מחלת הסרטן בגופה. מיכל, שראתה תמיד את הקשר ההדוק בין גוף לנפש, טיפלה בעצמה בכל הדרכים האפשריות – גם בדרכים הקונבנציונאליות – ניתוח, כימותרפיה, הקרנות, וגם בטיפולים הוליסטיים שונים אשר התייחסו הן להיבטים הפיזיים והן להיבטים הרגשיים והרוחניים שלה.

 

המחלה שימשה עבורה קפיצת מדרגה במסע הרוחני שצעדה בו כל חייה. בתקופה זו התגלתה אישיותה בכל גדולתה – היא המשיכה כל הזמן לצחוק, לחייך, לתת, לפרגן. לשדר אופטימיות וחוזק לסביבה. בכל שיחה שידרה אופטימיות שהייתה כה משכנעת ומדבקת, עד שאי אפשר היה להעלות על הדעת שהסוף כל כך קרוב.

 

במהלך חייה יצרה מיכל קשרים רבים, והיתה מוקפת תמיד בהמון חברות אוהבות, שידעו שכשמיכל בסביבה תמיד יהיו צחוקים וכיף. גם בימיה האחרונים היתה מוקפת כל הזמן בחברותיה, בדני, הוריו ובני המשפחה שעטפו אותה באהבה גדולה.

 

בסוף ימיה חלמה להקים מרכז להתפתחות אישית ורוחנית. פרויקט שלא הספיקה להגשים.

 

​